ציורי דיוקנאות - פורטרטים מפורסמים בעולם

דיוקן הוא המילה העברית ל"פורטרט" הנובעת מ"ריטרטו" באיטלקית (Ritratto). בעברית היא מגיעה מהמילה דיוק, מאחר וזהו ערך קריטי בתיאור דמות. באופן מסורתי, יכיל הדיוקן פנים או גוף שלם, או פרוטומה: חזה, צוואר וראש. מאז העת המודרנית בסוף המאה ה-19 ועד ימינו יכול הדיוקן להיות יותר סימבולי ולהכיל דימויים מופשטים או משניים שאינם דוקא פני אדם (או חיה). הדיוקן מופיע כיום במגוון מדיות: צילום, כמו צילום הפספורט שלנו, או התמונה שלנו בפייסבוק. ציור, שיטה מסורתית ועתיקה לתיאור דמות. פיסול, גם היא שיטה עתיקה לתיאור דמות. בכל המדיות הללו יש אינסוף דרכים לתאר דיוקן. באופן מסורתי התקיימו מספר דרכים לתאר דמות בציור, פיסול ותבליט.

ציורי פורטרטים ראשונים

הדמויות הראשונות שתוארו היו של מלכים ואלים. יש להבחין כי דיוקן הוא תיאור של אדם או פנים ספציפיים, בניגוד לדמות גנרית. ציורי הפורטרט הראשונים נועדו לתאר לציבור את מראה האל או השליט שלהם; מאחר ועד למאה ה-19 לא היו אמצעי תקשורת כפי שאנו מכירים אותם היום, דוגמת אינטרנט, טלוויזיה או עיתונות כלשהי, היה צורך להפיץ את הדיוקן בדרכים אחרות. אחת הדרכים להפיץ את דיוקן המלך היתה באמצעות הטבעת פניו על מטבעות זהב. מאחר והכסף שייך למלך או לשליט, ידעו כולם כי ציור הפורטרט שעליו הוא פני המלך. על המטבעות הופיע דיוקן המלך בצדודית (פרופיל) על מנת להציג באופן מקסימלי דמות הניתנת לזיהוי ומאוד מוגדרת, מאחר והצדודית היא בעלת קווים מודגשים יותר וקלים לזיהוי לעומת החזית. בהמשך לכך התפתחה מסורת של תיעוד קיסרים בפרופיל והפורמט הזה הפך לדרך מכובדת במיוחד להציג דיוקן אדם. דרך נוספת היתה להפיץ פסלים ריאליסטיים של השליט ברחבי הממלכה.

בניגוד לכך, הממלכה המצרית הקדומה והמפוארת תיארה את שליטיה שנחשבו למלכים-אלים בדרך שאינה ריאליסטית אלא אידאליסטית: התרבות המצרית העתיקה האמינה בחיים שלאחר המוות. אמונה זו ניהלה את התרבות והובילה לפיתוחים שנועדו לשמר את איכויות המלך לנצח. לשם כך נותרו ארמונות קבורה שהתגלגלו לפירמידות ובתוכם נאצרו שכיות חמדה רבות וגם ציורי דיוקן של המלכים והמלכות. בנוסף עוצבו ארונות הקבורה בדמות דיוקן המלך בחומרים יקרים וביד אמן. ציורי הפורטרט הללו מתארים את המלך בשיא כוחו ויופיו על פי האידאלים של מצרים העתיקה, לפיהם הצדודית מציגה את מירב הפרטים ולפיכך היא הזווית היפה ביותר להציג דיוקן. בדיוקנאות אלו המלך נראה תמיד צעיר, שזוף ומקושט בשפע זהב. על אף דיוקן הפרופיל, מופיעה העין חזיתית מאחר והאמינו כי זו הדרך האסטתית ביותר להציג את תווי הפנים. הכתפיים גם הן חזיתיות, מהמתניים ומטה שוב צדודית. המטרה היתה לשמר את המלך לנצח שלאחר המוות מתוך אמונה שלאחר הקבורה הוא יקום לתחיה באופן בו תואר בציורי הדיוקן ומסכת הקבורה המפוארת כשהוא מוקף ברכושו הרב ויכול להינות ממנו כמו בחייו הקודמים.

פורטרטים בנצרות

בנצרות התפתח דיוקן האל ישוע, בעקבות צורך של הציבור הנוצרי לזהות אותו לכשיחזור כמשיח, לפיכך התפתחה דמותו המפורסמת כדיוקן אדם צעיר בעל שיער ארוך כהה, זקן ושפם כהים גם כן. דיוקן המשיח מופיע באין ספור וריאציות בציור, פיסול, הדפס, תבליט ותחריט. דיוקנו קיבל למעשה עשרות אלפי פנים ברבות הדורות שתיארו את פניו לפי רוח התקופה. כך הופיע כדמות תנכית סגפנית בדומה למלכים תנכיים במאות הראשונות לספירה בקווים כלליים בציורי קיר ומערות קבורה נוצריות. במהלך 1000 שנות ימי הביניים נהגו ליצור איקונות, תמונות שליוו תפילה ובהן מופיע ישו לבדו או בליווי קדושים נוספים. ציור הפורטרט של ישוע משתנה ממקום למקום בהתאם לאמן ולדרישת הכנסיה. כך פורמט דיוקן הידוע בכינוי "ישוע פנטוקרטור" המציג דמות חזקה ובוגרת ולצידו דיוקן ישו התינוק, שהוא בדרך כלל ציור הכולל גם את אמו מריה הבתולה המחזיקה אותו בידיה או על ברכיה. האיקונות הביזנטיות צוירו על רקע זהב העשוי עלי זהב אמיתי והיו גם פסיפסים משולבים עלי זהב בתוך קוביות זכוכית, כך שציור הדיוקן עצמו נראה כצף ברקע חסר הגדרה כמו אור שמימי על מנת לשוות לו רוחניות ועוצמה. מאחר ולא היה חשמל בזמנים אלו, נתלו ציורי הדיוקן הללו בחללים חשוכים למחצה, כאשר האור הגיע מנרות או לפידים. בדרך זו הבהב האור על פני הדיוקן ושיווה מראה מטהפיזי יחד עם הזהב הבוהק סביבו. בהמשך קיבל ציור הפורטרט סגנון אחר, כאשר החל להתפתח סגנון רנסנסי, שטיבו יותר ריאליסטי, כאשר הדיוקן מופיע על רקע מוגדר כמו שמים, עננים, או טבע ובהמשך גם בנוף אורבני, בכנסיה ובתוך ציורים ריאליסטיים על פי סיפורי הברית החדשה.

מן המאה ה-15 החל להתגבש בארצות השפלה וצפון אירופה סגנון ריאליסטי ודקדקני ובתוכו התפתח ציור הדיוקן החילוני. נוצר פורמט לציור דיוקן שנחשב לדרך האופטימלית לתיאור פורטרט אדם. בפורמט זה צוייר האדם מזוית 3/4, כאשר רואים מעט מצדודיתו ומעט מחזית פניו, כאילו ראש מסובב מעט וניתן לראות מקסימום פרטים. ציורים מסוג זה מתעדים רגעים וטקסים משמעותיים בחיי המשפחה, כמו חתונה למשל ציור חתונת ארנולפיני.

פורטרטים מלכותיים

הציורים היו מצרך יקר ורק אנשי מלוכה ואצולה היו יכולים להשיג דיוקן עצמי, לכן במשך מאות שנים אנו עדים לדיוקנאות של עשירי הציבור הציבור ושליטיו. לפיכך מציגים ציורי הדיוקן הללו אנשים בשיאם, כפי שביקשו להיות מונצחים ומפורסמים. המלך שהזמין לעצמו דיוקן חשק במראה של כח, יופי ועושר ולכן הוא מופיע במיטב מחלצותיו, לעיתים עם סוס גדול, שריון ונשק, פניו בדרך כלל מיופים ומציגים רק מעלות. אם האציל היה מעוניין להציג עצמו כאיש ירא שמיים הוא צוייר עם ספר קודש בידו. ברנסנס ובברוק האיטלקי ואף נפוצו ציורים של מלכים ואצילים כשהם כורעים לרגליו של הקדוש המועדף עליהם. ציורים רבים כאלו מצויים בכנסיות קתוליות, בהם תורמות המשפחות העשירות כספים רבים ולעיתים בונות לעצמן קפלה משפחתית פרטית. בקפלה כזו יופיעו בדרך כלל הפורטרטים.

דיוקנאות ברנסנס

אחד הציירים הבולטים והמיוחדים ברנסנס-ברוק האיטלקי הוא מיכלאנג'לו מריזי דה קאראוואג'יו. אמן זה עבד שנים עבור הכנסיה הקתולית בתקופת הקונטרה-רפורמציה בתפר המאות 16- 17. באותה עת נלחמה הכנסיה הקתולית על קהל מאמיניה כנגד הכנסיה הפרוטסטנטית. כדי להשיב לעצמה את המאמינים ביקשה הכנסיה הקתולית לכבוש את ליבם בסצנות מרגשות מהביבליה. קאראוואג'יו שצייר בסגנון ריאליסטי הצטיין בהבעה רגשית וציוריו מציגים את הסיפורים ההיסטוריים באופן סוחף ומשכנע. רבים מציוריו מציגים דמויות בגודל טבעי ומפרספקטיבה של עין הצופה, כך שנדמה לקהל כי הוא נמצא בתוך הסצנה עצמה. הוא גם השתמש באשליות אופטיות (Trompe-l'œil) על מנת ליצור תחושה כי עצמים מצויירים גולשים לחלל הצופה. בדרך זו קרב האמן את הקהל ללב הרגע הקדוש ועורר בו רגשות ומחויבות. הדבר המעניין מכל הוא השימוש של קאראוואג'יו בדמויות מהרחוב על מנת שידגמנו לו את דיוקנאות הקדושים. בדרך זו יצר האמן פורטרט ריאליסטי לדמויות היסטוריות ולמעשה הגדיר את מראות הביבליה באמצעות מראות מחיי היום-יום של תקופתו. כך למשל שימש קבצן מהרחוב כמודל עבור ציור דיוקנו של תלמיד של ישוע. האופה מהרחוב יכול היה לשמש לתיאור מרטירדום של אחד מקדושי הכנסיה. בזכות אלו היו ציורי הדיוקן ביצירתו מלאי סימני חיים, בהם זיקנה, חולי, קושי וציפרניים מלוכלכות. אלו הביאו ביקורת נרחבת על עבודתו של קאראוואג'יו וחלק מציוריו אף נדחו על ידי הכנסיה בשל היותם בוטים מדי או בלתי מכובדים בעיניה. אלמנט מעניין נוסף ביצירתו של קאראוואג'יו הוא ציורי הראשים הכרותים; סיפורי הביבליה והמיתולוגיה עטירים בסיפורי עריפת ראשים. סצנות מסוג זה היו נפוצות מאוד גם ברחובות רומא באותן שנים, מאחר והאינקוויזיציה ביצעה הוצאות להורג פומביות והחברה הרומית היתה נגועה בפשע ואלימות קשה. קאראוואג'יו היה בקיא בכתבי הביבליה אך גם בחיי הרחוב, הוא נודע באישיותו הפרועה ובקטטות שבהן השתתף. הוא נחשף למראות קשים רבים סביבו ואלו נכנסו לציוריו. הראשים הכרותים בציוריו הם דיוקנאות ריאליסטים עד כאב, הכוללים הבעות אימה ונתזי דם. הם מתארים למשל את מות המדוזה מן האודיסאה, את מות הולופרנס ושמשון הגיבור, אך כולם נושאים את דיוקנו העצמי של קאראוואג'יו. מדוע צייר דיוקן עצמי בתיאורי ראשים כרותים דווקא. יש לציין שהוא צייר עצמו גם בדמויות חיות מפעם לפעם. נושא הדיוקן העצמי הוא נושא רחב וסבוך כשלעצמו ובחירתו של האמן להציג דיוקן עצמי בכל ראש כרות היסטורי מסבך את העניינים עוד יותר. אחת הטענות במחקר היא כי אמנים רבים יצרו דיוקן עצמי מתוך כורח, מאחר והיה צריך לשלם למודלים שישבו מול האמן ורבים מהאמנים היו עניים ולא יכלו לשלם עבור תרגול של ציור דיוקן. הפתרון הפשוט והמיידי היה לשבת מול המראה ולצייר שוב ושוב דיוקן עצמי. אך ציורי הראשים הכרותים של קאראוואג'יו הם ציורים מוזמנים עבור הכנסיה או בעלי ממון, עבודה ששכרה בצידה. מדוע אם כן חזר וצייר האמן את דיוקנו העצמי בציורים אלו? ישנן דעות שונות של חוקרים בנושא, הנעות בין העניין המיוחד שלו במוות לאור אישיותו האפלה ועד ייסורי המצפון שנשא בשל רצח שביצע כפי שידוע אודותיו.

דיוקנאות מודרניים

באמצע המאה ה-19 החל להתפתח הזרם המודרני באמנות ובתוכו שלל תתי-זרמים בין המופשט לאימפרסיוניסטי. בתוך כך גם ציורי הדיוקן קיבלו מראה חדש, גבולות האמנות נפרצו וחוקי הציור הקלאסיים נשברו זה אחר זה. המצלמה החליפה את הציור בעבודת התיעוד, כך שלא היה עוד בציור ריאליסטי. על האמן כמו על הצופה לשאול שאלות, לא עוד לקבל דבר כמובן מאליו. ולפיכך, מהו דיוקן? עד היום התשובה לכך ממשיכה להשתנות ולהתגוון. ציור הדיוקן לא צריך עוד להציג את מראה פניו של אדם, הוא יכול להציג אישיות באופן מופשט, בצבעים, בצלילים, בתיאור עולמו הפנימי של האדם. עולם הרוח האישי יכול לכלולו חפצים הקרובים ללב, חיה אהובה, תחום עיסוק, אולי חדר עבודה ולעיתים אנסמבל צבעים.

ציור דיוקן אם כן, עבר דרך ארוכה מאז שהיווה מסר לציבור מהאלים או מהשליטים ועד היותו יצירה אישית, בעלת משמעויות לפעמים אניגמטיות שלא תמיד מובנות לצופה. ציור דיוקן בימינו זמין לכל אדם מצילום "סלפי" ועד הזמנת ציור דיוקן מאמן במגוון טכניקות. כל אדם המעוניין בציור דיוקן יכול לבחור לעצמו את הדרך שבה יוצג בציור על פי גישתו, אהבותיו וטעמו האישי.